דיכאון הוא הרבה יותר מעצב חולף. זוהי חוויה של חושך פנימי, של אובדן צבע, עניין וטעם בחיים. מי שחווה אותו מתאר לעיתים קרובות תחושה של משא כבד, ערפל סמיך שמכסה את התודעה, ותחושת ניתוק מעצמו ומהעולם. בעידן שבו המודעות לבריאות הנפש עולה, עדיין רבים חשים אבודים, לכודים במעגל של סבל ותרופות שמקלות על הסימפטומים אך לא תמיד נוגעות בשורש.
כדי להבין גישה אחרת, כזו המציעה שפה חדשה ותהליך סדור ליציאה מדיכאון, ישבנו לשיחה אישית עם דן לוסטיג. דן, מייסד שיטת "רפואת על", אינו רואה בדיכאון גזירת גורל או "מחלה" שיש רק לנהל. עבורו, זוהי קריאה עמוקה של הנפש לאיזון מחודש. בראיון שלפניכם, הוא מסביר כיצד הבנה של מושג ה"עומס העצבי" והליכה בדרך מוכחת ונתמכת-מחקר, יכולה להפוך ייאוש לתקווה, ואת החושך לאור.
מראיינ/ת: דן, תודה שהסכמת לשוחח איתנו. אנשים רבים שחווים דיכאון מתארים אותו כבור שחור, כתחושת אין-מוצא. כיצד הגישה שלך, "רפואת על", מציעה שפה של תקווה בתוך החוויה הזו?
דן לוסטיג: תודה לכם. אני חושב שהדבר הראשון והחשוב ביותר להבין הוא שדיכאון, כפי שאני רואה אותו, אינו זהות. הוא אינו "מי שאתה". הוא סימפטום, נורת אזהרה בוהקת וחזקה במיוחד, המאותת על כך שהמערכת הפנימית שלנו – הגופנית, הרגשית והתודעתית – נמצאת תחת "עומס עצבי" קיצוני ומתמשך.
התקווה מתחילה בהבנה הזו בדיוק. כל עוד אדם מאמין ש"אני דכאוני" כאילו זו תכונת אופי, הוא מרגיש חסר אונים. אבל אם הוא מתחיל להבין ש"אני חווה דיכאון כתוצאה מעומס יתר", פתאום נפתחת דלת. פתאום יש משהו שאפשר לעשות. אנחנו לא מנסים להילחם ב"דיכאון", אנחנו מתחילים לעבוד באופן שיטתי ומדויק על הפחתת ה"עומס". וזו דרך סלולה, עם צעדים ברורים, שבסופה יש אור.
מצבר ריק: ההסבר של "רפואת על" לאנרגיה שאזלה
מראיינ/ת: הזכרת "עומס עצבי". בשיחות קודמות דיברנו על איך הוא גורם לחרדה. איך אותו "עומס עצבי" מתבטא כדיכאון, שמאופיין דווקא באפתיה, חוסר אנרגיה והיעדר תחושה?
דן לוסטיג: זו שאלה מצוינת, והיא לב העניין. דמייני שהמערכת העצבית שלך היא מצבר של רכב. כל קונפליקט פנימי לא פתור, כל רגש מודחק, כל אמונה מגבילה ("אני לא מספיק טוב/ה", "אני חייב/ת לרצות את כולם") – כל אלה הם כמו פנסים שנשארו דולקים כל הלילה. הם זוללים אנרגיה ללא הפסקה.
חרדה היא השלב שבו נורית האזהרה של המצבר מתחילה להבהב בטירוף. המערכת עדיין מנסה "לתת גז", אבל היא צורחת שהיא עומדת להיגמר.
דיכאון, לעומת זאת, הוא השלב שאחרי. זהו השלב שבו המצבר התרוקן כמעט לחלוטין. מערכת ההפעלה של הגוף והנפש מבינה שאין לה יותר אנרגיה לבזבז על דריכות, על פחדים, על מאבקים. כדי לשרוד, היא נכנסת ל"מצב חיסכון קיצוני". היא מכבה את כל מה שלא חיוני: את המוטיבציה, את העניין, את התשוקה, את היכולת להרגיש הנאה, ולעיתים קרובות, גם את היכולת להרגיש כאב.
האפתיה והקהות הרגשית של הדיכאון אינן סימן לחולשה. להפך. הן מנגנון הישרדות אינטליגנטי של מערכת שהגיעה לקצה גבול היכולת שלה ואומרת: 'אני חייבת לעצור ולהיכנס לכיבוי מערכות כדי לא לקרוס סופית'.
מראיינ/ת: החוויה האישית שלך, שהובילה לפיתוח השיטה, הייתה עם מחלת הפסוריאזיס. איך החוויה הזו, שהיא פיזית, עיצבה את הבנתך לגבי סבל נפשי כמו דיכאון?
דן לוסטיג: הקשר הוא ישיר לחלוטין. מה שלמדתי על בשרי הוא שהגוף והנפש אינם נפרדים, והם משתמשים בשפה דומה כדי לאותת על מצוקה. הפסוריאזיס היה האזעקה החיצונית והצורמת של הגוף שלי. הדיכאון הוא האזעקה הפנימית והשקטה של הנפש. בשני המקרים, הסימפטום הוא לא הבעיה האמיתית, אלא רק השליח. הבעיה היא העומס העצבי שיצר אותו. הריפוי שלי מהפסוריאזיס לא קרה כי נלחמתי בנגעים, אלא כי חוויתי שחרור פנימי עמוק של מתח ופחד. אותו עיקרון בדיוק פועל בריפוי מדיכאון. אנחנו לא "נלחמים" בדיכאון, אנחנו משחררים את העומס שמתחזק אותו.
הצעד הראשון מתוך החושך
מראיינ/ת: זה מובן תיאורטית, אבל עבור אדם שנמצא ב"מצב חיסכון קיצוני", חסר אנרגיה לחלוטין, הרעיון של "לעשות תהליך" נשמע כמו לטפס על האוורסט. מהו הצעד הראשון, הקטן ביותר, שאדם כזה יכול לעשות?
דן לוסטיג: זו הנקודה הקריטית ביותר. לדרוש מאדם בדיכאון "לקחת את עצמו בידיים" זה כמו לדרוש מאדם עם רגל שבורה לרוץ מרתון. זה אכזרי ולא יעיל. הצעד הראשון בשיטת "רפואת על" אינו דורש אנרגיה. הוא דורש משהו אחר: מיקרו-הסכמה לסקרנות.
אני לא מבקש מאף אחד "להיות חיובי" או "לשנות את החשיבה". אני מבקש, ברגע אחד במהלך היום, לעצור לשנייה, ולשאול בעדינות: "אני יכול/ה רק לשים לב, בלי לשפוט, לתחושה אחת קטנה בגוף שלי?". אולי זו תחושת הכבדות בכתפיים. אולי קור בכפות הרגליים. רק לשים לב. לא לנסות לשנות, לא לנתח. רק להכיר בקיומה.
הפעולה הזו, שנראית זניחה, היא אדירה. היא יוצרת סדק ראשון וקטנטן בתוך הערפל. היא מתחילה להחזיר את תשומת הלב פנימה, לא מתוך מאבק, אלא מתוך התבוננות עדינה. משם, צעד אחר צעד, אנו לומדים לזהות את הרגשות שמתחת לכבדות, את האמונות שמתחת לרגשות. זה תהליך איטי, מכבד, שמותאם לקצב של המערכת.
הדרך המוכחת: משחרור רגשי לנתונים בשטח
מראיינ/ת: אתה מדבר הרבה על הצורך לשחרר אנרגיה רגשית כלואה. מדוע זה כל כך חיוני בתהליך היציאה מדיכאון?
דן לוסטיג: כי רגשות מודחקים כמו אבל, אובדן, אכזבה עמוקה וכעס הם ה"פנסים" הכי גדולים שזוללים את האנרגיה של המצבר. החברה שלנו לא מלמדת אותנו איך להרגיש את הרגשות האלה עד תום ולשחרר אותם. אנחנו לומדים "להיות חזקים", "להמשיך הלאה". אבל הרגש לא הולך לשום מקום. הוא פשוט יורד למחתרת וממשיך לשאוב את כוח החיים שלנו. תהליך הריפוי ב"רפואת על" נותן לגיטימציה, מרחב בטוח וכלים מדויקים לפרוק את המטענים האלה. ומה שקורה הוא פשוט ומופלא: ככל שהמטענים הישנים משתחררים, המצבר מתחיל להיטען מחדש. פתאום יש קצת יותר אנרגיה לקום בבוקר, פתאום צבע חוזר ללחיים, פתאום מתעורר עניין קטן במשהו.
מראיינ/ת: הגישה הזו נשמעת עוצמתית, אך יש שיגידו שהיא אינטואיטיבית. אתם, לעומת זאת, מדברים על "דרך מוכחת". מה הופך אותה לכזו?
דן לוסטיג: המחויבות שלנו מהיום הראשון הייתה לא להסתמך רק על תחושות וסיפורים, למרות שהם מרגשים וחשובים. רצינו לבדוק את יעילות השיטה בכלים מדעיים. בשיתוף פעולה עם פרופ' רמי בנבנישתי מהאוניברסיטה העברית, ערכנו מחקר מקיף שבחן את מצב המשתתפים לפני, במהלך ואחרי התהליך.
הנתונים שלנו מראים באופן ברור וחד משמעי שיפור יציב ומשמעותי במדדי הדיכאון בקרב בוגרי התהליך. כלומר, זו לא הקלה רגעית. אנשים לא רק מדווחים שהם פחות עצובים, אלא שהם חווים עלייה משמעותית ברווחה הנפשית הכללית, בתחושת החיוניות ובמסוגלות שלהם להתמודד עם אתגרי החיים. הנתונים האלה נותנים גב מדעי מוצק למה שאנחנו רואים בקליניקה יום יום: כשאדם מטפל בשורש העומס העצבי, הדיכאון פשוט לא יכול להמשיך להתקיים.
מראיינ/ת: שאלה חשובה לסיום, דן. איך הגישה שלך משתלבת עם טיפולים קונבנציונליים בדיכאון, כמו טיפול תרופתי?
דן לוסטיג: זו נקודה קריטית, ואני רוצה להיות חד וברור לגביה. שיטת "רפואת על" אינה תחליף לייעוץ או טיפול רפואי הכרחי. דיכאון קליני הוא מצב רציני, ולעיתים, טיפול תרופתי הוא חיוני והכרחי כדי לייצב את המערכת ולהציל חיים. הוא יכול להיות הגלגל הצלה שמאפשר לאדם להרים את הראש מעל המים.
השיטה שלנו פועלת ככלי עוצמתי ומשלים. בעוד שהתרופה עוזרת לייצב את הסימפטומים, התהליך שלנו עוזר לאדם לטפל בשורש שיצר אותם. הוא מאפשר לאדם, בזמן שהוא יציב יותר, "לצלול" פנימה, לפרק את העומס העצבי, ולבנות חוסן אמיתי מבפנים. עבור רבים, השילוב הזה הוא שמאפשר לא רק לצאת מהדיכאון, אלא גם לבנות חיים שמונעים את הישנותו בעתיד.
מראיינ/ת: מה המסר האחרון שלך למי שקורא את הראיון הזה כעת, ומרגיש שהוא נמצא עמוק בתוך החושך?
דן לוסטיג: המסר שלי הוא פשוט: אנחנו לא מקולקלים. המערכת שלנו לא שבורה. היא פשוט עמוסה מדי וזקוקה לטיפול שורש. התחושה שזה לעולם לא ייגמר היא סימפטום של הדיכאון, לא האמת. יש דרך החוצה, דרך הגיונית, שיטתית ומלאת חמלה. היא מתחילה בצעד אחד קטן של הסכמה להביט פנימה, ולדעת שבתוך כל הכבדות הזו עדיין פועם כוח חיים שממתין להתגלות מחדש. התקווה קיימת, והיא קרובה יותר ממה שנדמה כרגע.